עשהאל ואח' נ' ענב כפר שיתופי להתיישבות הע"מ

החלטה

לפני בקשת הנתבעת לחיוב התובעים בהפקדת ערובה להוצאותיה, בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), וסעיף 353א לחוק החברות, תשנ"ט-1999.

התובע מס' 1 (להלן: "התובע") הינו יזם בתחום הבנייה והפיתוח, אשר בין החודשים יולי 2012 וינואר 2013 קיים משא ומתן עם הנתבעת, יישוב קהילתי בתחום המועצה האזורית שומרון, לבניית שכונת מגורים חדשה. התובעת מס' 2 (להלן: "החברה") היא חברה שפועלת בתחום הבנייה ונמצאת בשליטתו של התובע.

על פי המתואר בכתב התביעה, המשא ומתן בין הצדדים הגיע לשלב מתקדם לאחר שהוחלפו טיוטות נוסח להסכם, נערכו בדיקות נאותות, הועמדה ערבות בנקאית וקוימו תנאים נוספים. התובעים מתארים כי במהלך המשא ומתן הציבה הנתבעת, באמצעות נציגה מר שמואל אלעד (המכונה בכתבי הטענות ולהלן: "שמיל"), מכשולים והערימה קשיים רבים. דוגמאות לאלו היא מוצאת בהצבת תנאים בלתי ענייניים בשלבים מתקדמים, עמידה על תשלום חוב כספי לחברה שבשליטת תנועת ההתיישבות אמנה (להלן: "אמנה"), התעקשות על שכירתם של בעלי מקצוע מסוימים בלתי מיומנים, ודרישה למתן ערבות בנקאית נוספת על ערבות הביצוע שבמסגרת ההסכם.

התובעים הצליחו, כך הם כותבים, להתגבר על הקשיים והמכשולים ובסופו של דבר גובש נוסח הסכם סופי ונקבע מועד לחתימה אלא שאז הודיע שמיל לתובע כי ערך חקירה כלכלית בעניינו, ממנה עלה כי התובע פושט רגל, פותח וסוגר עשרות חברות, וכי הנתבעת חוששת לחתום עמו ועם חברה בשליטתו על ההסכם. יצוין, כי בעקבות הדברים האמורים הגיש התובע תביעה אישית נגד שמיל לפיצוי בגין הוצאת לשון הרע. מכל מקום הנתבעת לא חתמה על ההסכם במועד שנקבע ואף לא ענתה לפניותיהם של התובעים, גם כאשר אלו שיפרו משמעותית את הצעתם הכספית. לטענת התובעים התברר להם בדיעבד כי במקביל ניהלה הנתבעת משא ומתן עם צד שלישי, וכי בכוונתה להתקשר עמו לביצוע הפרויקט.

בעקבות האירועים הגישו התובעים את התביעה הנדונה (יש לציין כי קודם לכן הוגשה תביעה לבית המשפט המחוזי במחוז מרכז ונמחקה). במסגרת התביעה טוענים התובעים כי מערכת היחסים בין הצדדים הבשילה לכדי הסכם מחייב שכלל את כל הפרטים הנדרשים וביטא את גמירות דעתם להתקשר בו. סירובה של הנתבעת לחתום על ההסכם היא בגדר הפרתו וכן מהווה הפרה של חובת תום הלב במשא ומתן ובקיום ההסכם, לפי סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. הפרת חובת תום הלב בנסיבות אלה חמורה עוד יותר, בשל החובה המוגברת של הרשות לנהוג בהגינות ובתום לב ביחסיה עם האזרח.

התביעה שהוגשה היא אפוא תביעה לאכיפת ההסכם, ולחלופין תביעה לפיצויי קיום ופיצוי בגין נזקים נוספים שנגרמו לתובעים, לרבות הוצאות שהוציאו במהלך המשא ומתן, פגיעה במוניטין ועוגמת נפש. התובעים העריכו את נזקיהם בסכום של 8,397,000 ₪, אולם לצרכי אגרה הועמדה התביעה על סכום של 1,000,000 ₪.

בכתב ההגנה מטעמה טוענת הנתבעת כי מדובר בהליך סרק, וכי אין עילת תביעה נגדה. כן נטען כי אין לבית המשפט סמכות עניינית לדון בתובענה. הנתבעת טוענת כי אין מדובר בהסכם למכירת זכויות במקרקעין אלא בהסכם לביצוע עבודות קבלנות ושיווק שכן אין לנתבעת זכויות במגרשים ואלה שייכות להסתדרות הציונית להתיישבות בשיתוף עם אמנה והן היכולות להתקשר בהסכמים למכירת הדירות שיוקמו. מכל מקום, עמדתה של הנתבעת היא שה"הסכם" עליו מסתמכים התובעים אינו יותר מאשר טיוטה שלא הבשילה לידי הסכם כפי שאף מצוין במפורש באותה טיוטת הסכם. אין בטיוטה פרטים בסיסיים החיוניים כדי למלא אחר דרישת המסוימות ובהם מיהות החברה שתתקשר עם הנתבעת ואשר תבצע את הפרויקט מטעם התובע ואין אזכור לשמם של התובעים; אף סכום התמורה לא נזכר בטיוטה זו. בעניין זה מזכירה הנתבעת כי בתביעה הקודמת שהגיש התובע לבית המשפט המחוזי מרכז הוא ציין כתובעת חברה אחרת מהחברה שתובעת בהליך זה, וטען שם כי החברה האחרת הייתה אמורה לחתום על ההסכם מול הנתבעת.

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי, טיוטת ההסכם כללה תנאי מתלה אשר בו לא עמדו התובעים, ולפיכך ההסכם, ככל שהתגבש, בטל ממילא. הנתבעת אף דוחה את טענות התובעים באשר לניהול המשא ומתן, וטוענת כי מעולם התחייבה שלא לנהל משא ומתן עם כל גורם אחר, וכי התנאים שנדרשו במסגרת המשא ומתן הינם סבירים ומתבקשים בהיותה של הנתבעת רשות מטפלת בכספי ציבור ולאור הנסיבות, ובייחוד בהתחשב בהתנהלותו של התובע ובחששות שעלו מתוך החקירה הכלכלית שנערכה אודותיו.

במקביל להגשת התביעה, הגישו התובעים קשה למתן צו מניעה כנגד הנתבעת, לפיו לא תתקשר עם כל גורם אחר בביצוע הפרויקט עד לסיום בירור התביעה. בדיון שנערך ביום 3.7.2013 משכו התובעים את בקשתם זו בהמלצת בית המשפט, ולפיכך נדחתה הבקשה תוך חיובם של התובעים בהוצאות לטובת הנתבעת בסך 7,500 ₪.

אחר הדברים האלה הגישה הנתבעת את הבקשה דנן, בגדרה מבוקש כי התובעים יחויבו בהפקדת ערובה לכיסוי הוצאותיה במידה ותידחה תביעתם. לטענת הנתבעת התובע חייב סכומי עתק בתיקים שונים המתנהלים בלשכת ההוצאה לפועל, ואילו החברה הינה חברה בעירבון מוגבל שאין לה נכסים כלשהם. הנתבעת מוסיפה כי נכון למועד הגשת הבקשה לא פרעו התובעים את סכום ההוצאות שנפסק לחובתם בעת הדיון בבקשה לסעד זמני, אלא רק עובר להגשת תגובתם לבקשה. בנוסף לכך, טוענת הנתבעת כי סיכויי התביעה קלושים מהנימוקים שפורטו.

התובעים מבקשים לדחות את הבקשה. לטענתם החקירה הכלכלית שצורפה לבקשה אינה מציגה את העובדות כהווייתן, ורוב תיקי ההוצאה לפועל הינם תיקי עבר אשר מקורם בערבויות שנתן התובע לצדדים שלישיים, ורובם אמורים להיות סגורים ולפיכך הם בבחינת אות מתה. התובע מעולם לא היה פושט רגל והוא מחזיק בחשבון בנק וכרטיס אשראי. באשר לאי-תשלום סכום ההוצאות, טוענים התובעים כי הדבר נשמט בשל טעות משרדית וכי הם שילמו את ההוצאות עם הגשת תגובתם. לטענתם יש להטיל סנקציה של הפקדת ערובה במקרים חריגים, וזאת על מנת למנוע את הפגיעה בזכות הגישה לערכאות, שהינה זכות חוקתית. באשר לחברה נטען כי על הנתבעת להוכיח כי זו לא תוכל לשלם את הוצאות הנתבעת, מקום בו תידחה את התביעה, וכי ראיות כאלה לא הוצגו. דוגמא לאיתנותה הכלכלית של החברה מוצאים התובעים בכך שהחברה העמידה כתב ערבות בנקאית לטובת הנתבעת על סך 160,000 ₪ במהלך המשא והמתן.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה.

חיוב תובע בהפקדת ערובה להוצאות נבחן באופן שונה כאשר מדובר בתובע "בשר ודם" לעומת תובעת שהיא חברה בערבון מוגבל. עיקר התכלית של החיוב בהפקדת ערובה הוא מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד מקום שבו סבור בית המשפט כי סיכויי ההליך אינם גבוהים. עם זאת, באשר לתקנה 519 לתקנות, שעוסקת בחיוב הכללי בערובה להוצאות, נקבע בפסיקה כי אין לחייב אדם בהפקדת ערובה בשל עוניו בלבד וכי אין להגביל את הגישה לערכאות רק לבעלי אמצעים. לפיכך יש להפעיל שיקול דעת זהיר בהטלת ערובה ולנהוג במתינות. לבית המשפט שיקול דעת רחב בעניין, ובין היתר עליו לשקול את סיכויי ההליך, מורכבותו, מיהות הצדדים, התנהלותם ותום ליבם (ר' רע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650 (1990), רע"א ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקאות 8-9 וההפניות שם (11.2.2009) (להלן: "ל.נ הנדסה"), רע"א 6353/12 יובל אברהם נ' טל יגרמן, פסקה 6 (להלן: "יובל אברהם") (16.1.2013), רע"א 1481/13 עמוס גבעון נ' מרדכי לוי, פסקה 7 (3.4.2013), רע"א 4037/12 רחל סופר- סייג נ' ארז איתן עו"ד, מנהל מיוחד, פסקה 6 (18.10.2012)). בין היתר על בית המשפט להתחשב בעובדה כי חיוב שכזה עלול לפגוע באופן חמור בזכות הגישה לערכאות ובזכות הקניין, ובהתחשב בכך שמשמעות אי הפקדת ערובה להוצאות הנתבע היא דחייתה של התביעה ולא מחיקתה (יובל אברהם, פסקה 5 וההפניות שם). לפיכך, נקבע בפסיקה כי ככלל אין להתנות את זכותו של תובע להביא את עניינו לבירור אלא במקרים נדירים ובנסיבות חריגות.

לעומת זאת, באשר לחברה, הרי שנקודת האיזון שונה, וזאת בשל החשש להסתתרות מאחורי האישיות המשפטית של החברה בכדי להימנע מלשאת בהוצאות שנגרמו לנתבע. לאור חשש זה נקבעה חזקה ולפיה חברה בערבון מוגבל מחויבת להפקיד, לפי בקשת הנתבע, ערובה להוצאות. חזקה זו איננה חלוטה, אלא ניתנת לסתירה באחת משתי חלופות: במקרה שבו הוכיחה החברה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה במשפט, ולחלופין, אם סבור בית המשפט כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה, על פי שיקול דעתו (ר' רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי (מוטי) זיסר, פסקה 6 (13.7.2008) (להלן: "נאות אואזיס"), ל.נ הנדסה, פסקה 12). במסגרת הפעלת שיקול הדעת יתחשב בית המשפט בין היתר, גם בשאלת סיכויי התביעה והאם הוגשה בתום לב, וכן האם מצבה הכספי הרעוע של החברה נגרם על ידי התנהלות הנתבע. ככלל התוותה הפסיקה בעניין זה בחינה תלת-שלבית, כאשר בשלב הראשון על בית המשפט לשקול את מצבה הכלכלי של החברה. בניגוד לטענת התובעים, בעניין זה נקבע בפסיקה כי הנטל להוכיח איתנות הכלכלית מוטל על החברה ולא על מבקש הערובה (רע"א 9618/11 ארט יודאיקה בע"מ נ' ג. טלי עד שינוע בע"מ, פסקה 6 (29.12.2011) (להלן: "ארט יודאיקה")). בשלב השני, יבדוק בית המשפט את נסיבות העניין ואם אלו מצדיקות חיוב החברה בהפקדת ערובה, תוך שיביא בחשבון, בין היתר, את זכויותיהם החוקתיות של הצדדים ואת העובדה כי הפקדת ערובה על ידי חברה הינה הכלל ואילו הפטור הוא החריג. גם בשלב זה הנטל להוכיח את הנסיבות שבגינן לא מוצדק החיוב מוטל על כתפי החברה. לבסוף, בשלב השלישי, יבחן בית המשפט את גובה הערובה הנדרשת בנסיבות העניין, ויקבע סכום מידתי המאזן נכונה את השיקולים הרלוונטיים (ר' ל.נ הנדסה, פסקה 12).

יישום עקרונות אלו במקרה שלנו מוביל למסקנה כי יש לחייב את התובעים בערובה הן ביחס לתובע והן ביחס לחברה. אשר לחברה הרי שהמדובר בחברה בערבון מוגבל. לא הונחה כל תשתית לקבוע כי לחברה יש יכולת כלכלית לשאת בהוצאות שתפסקנה אם לא תזכה במשפט. עצם העובדה כי החברה העמידה ערבות בנקאית לפני כ-9 חודשים, אין די בה כדי לסתור את החזקה לפיה יש לחייב חברה בהפקדת ערובה. מצבו הכלכלי של התובע, כפי שהוא מצטייר מתוך החקירה שנערכה, אף הוא יש בו כדי לבסס את הצורך בהפקדת ערובה מטעמו. אכן, מדובר בדו"ח חוקר שלעת הזו הוא אוסף של עדויות שמיעה, ואולם הנתונים הנלמדים ממנו אכן מעוררים את החשש שהתובע לא יוכל לפרוע את סכום ההוצאות שיוטל עליו, ככל שתתקבל עמדת הנתבעת.

בחינת נסיבות העניין ועוצמתה של עילת התביעה אף היא תומכת בהטלת החובה להפקיד ערובה. כמתואר לעיל אין מדובר בתביעה נטולת קשיים שכן התובעים ממקדים את תביעתם באכיפת הסכם שלא נחתם, כאשר מצוין עליו במפורש כי הוא טיוטה וכאשר על פני הדברים הוא נעדר פרטים רלוונטיים. לפיכך עולה ספק באשר לחוזקה של טענתם לכך שמדובר בהסכם מחייב שיש לאכוף אותו. אף בפן האחר שעניינו שכלול ההסכם ומתן פיצויי קיום מכוח הפרתה של חובת תום הלב, ספק אם הנסיבות כפי שעולות מכתבי הטענות מקימות את הנדרש לפי הכללים שנקבעו בפסיקה לשם כך. סעד כזה רק במצב שבו המשא ומתן בין הצדדים הוא בשלב כה מתקדם, עד שתוכנו של ההסכם ברור וידוע, ורק חוסר תום הלב הוא זה אשר מנע את שכלול ההסכם, כך שלמעשה החזרת המצב לקדמותו – דהיינו למצב שבו לא התרחשה ההפרה – משמעה כי ההסכם השתכלל לכדי חוזה מחייב (ע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נו(3) 289, 301 (2002), ע"א 8144/00 עלריג נכסים (1987) בע"מ נ' יוסף ברדנר, פ"ד נז(1) 158, 170 (2002)). לפיכך סעד של מתן פיצויי קיום הינו סעד חריג אשר יינתן במשורה ובמצבים מיוחדים בלבד (ר' ע"א 434/07 אריק פרינץ נ' אמירים מושב עובדים של צמחונים וטבעונים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פסקה כג' (14.6.2009), רע"א 235/12 אירוס הגלבוע בע"מ נ' עומר הנדסה בע"מ, פסקה 7 (27.2.2012), רע"א 3160/08 אליהו מזר נ' גאון חברה לבנין והשקעות בע"מ, פסקה 9 (28.6.2009)). על פני הדברים ומבלי שיהיה בכך לקבוע עמדה בעניין זה דומה כי המקרה דנן אינו נכנס בגדר אותם מצבים מיוחדים. לעומת זאת, תביעתם החלופית של התובעים לפיצויי הסתמכות הינה בסכום נמוך בהרבה, אשר גם ביחס אליה יש כמובן להוכיח כי אכן התנהלותה של הנתבעת עלתה לכדי חוסר תום לב. המעט שניתן לומר אפוא הוא כי מדובר בתביעה לא פשוטה, שבירורה יכול להצריך משאבים לא מבוטלים ושסיכוייה אינם כה גבוהים שדי בהם כדי להצדיק הימנעות מחיוב התובעים בהפקדת ערובה, וזאת במיוחד נוכח היות אחד התובעים חברה והאחר אדם שמתעוררות שאלות לגבי חוסנו הכלכלי.

למרות זאת, בקביעת סכום הערובה מצאתי שלא להציב מכשול גבוה מדי בפני התובעים, באופן שיגרום מעשית לדחיית התובענה וימנע את בירורה לגוף העניין. על גובה הערובה להיות כזה אשר יאפשר לתובעים, גם אם הממון אינו זמין בידם בשלב זה, לשכנע גורם מממן כלשהו כי התביעה מגלמת סיכוי סביר להצלחה. יצוין, כי בפסיקה נקבע כי אף למבחן האפשרות להשיג מימון מצד שלישי יש חשיבות (ל.נ הנדסה, פסקה 16)). בנוסף יש להתחשב גם בכך שהחיוב בהפקדת ערובה יהיה ביחד ולחוד, ובכך שהפקדת ערובה על ידי החברה מקהה את החשש בכל הנוגע לתובע (נאות אואזיס, פסקה 7).

לאור האמור, הבקשה מתקבלת. התובעים יפקידו עד ליום 30.11.2013 סך של 50,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית לטובת הנתבעת בסכום זה ללא הגבלת זמן. עוד יישאו התובעים בהוצאות הנתבעת בגין הליך זה בסכום של 3,500 ₪.

בשולי הדברים, גם אם לא מבחינת חשיבותם, מצאתי לנכון להעיר כי ספק אם יש מקום לבירור ההליך בבית משפט זה. בנסיבות העניין דומה כי הסעד הנכון העומד לתובעים הוא סעד כספי, ובהינתן הסכום שנתבע – מקומו בבית משפט השלום. מוצע כי התובעים ישקלו אם אין מקום לבקש את תיקון כתב התביעה והעברתו לבית המשפט המוסמך או את מחיקתו של ההליך והגשתו מחדש לבית המשפט המוסמך.